<h1>בה"ג הלכ' עריות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ומיחייבינן למיפרש מעריות דכתיבן באוריתא, ומאי ניהו, אמו ואשת אביו וכלתו ואחותו מאביו ומאמו ואחותו מאמו ולא מאביו ואחותו מאביו ולא מאמו בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו ואחות אביו בין מן האב ובין מן האם ואשת אחי האב מן האב ואשת אחיו בין מאביו ובין מאמו ואחות אשתו בין מן האב בין מן האם ואשת איש. (סנהדרין נ"ג.) אמו ואשת אביו וכלתו הני שלש בסקילה וכרת, (שם ע"ה.) בתו ובת בתו בת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו הני תשע בשריפה וכרת. (כריתות ב'.) אחותו ואחות אביו ואחות אשתו ואחות אמו אשת אחיו ואשת אחי אביו הני שית בכרת לחודה, כללהון תמני סרי. הני שית דבכרת לחודה לית בהו מיתת בית דין, ואין חייבין אלא מלקות בלבד. והני כולהו לא תפשי בהו קידושי ופטירן מן החליצה ומן הייבום, דתנן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וכו' ושש עריות הני, עשרין וחדא, דל מינייהו תלת, דקא חשיב אחיו תלתא זמני דל תרתי, דקא חשיב אחותו תרי זימני דל חדא, פשו תמני סרי, תוב (סנהדרין פ"ד:) אשת איש בחנק ונערה מאורסה בסקילה. הני עשרין נשי, אי אזיל על חדא מיניהו משוי לה זונה ופסיל לה מכהונה, ואי מוליד ממנה הוולד ממזר, דקיימא לן הלכה כשמעון התימני, דתנן (מ"ט.) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא, שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים, והלכה כמותו. ולית ליה תקנתא למיעל בקהלא דישראל לעולם בין זכר ובין נקבה, אי זכר הוא ונסיב בת ישראל ולד בתר אבוה אזיל, דילמא דנסיב שפחה ומשחרר ליה לולד כר' טרפון, דתנן (קידושין ס"ט.) ר' טרפון אומר יכולין הן ממזרין לטהר כיצד ממזר נשא שפחה הולד עבד שיחררו נמצא הבן בן חורין ואמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון, אלא כל מינסב מישראל לית ליה תקנתא. ואי נקבה היא ומינסבה לבר ישראל ולד ממזר הוי ובתר אימיה אזיל, וממזרת לית לה תקנתא לאינסובי לעבד, דעבד לית ליה חייס.
[פסק] והיכא דהוה נסיב אחיו חדא מהני עריות דלגבי דידיה ערוה ולאחיו שריא ומת אחיו בלא זרע ונפל ערוה קמיה, באיסורא קיימא ולית לה שריותא. ומאן נינהי הני עריות, בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו ואחות אמו ואחות אשתו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו וכלתו. בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו בת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו וכלתו משכחת להו כגון שנשאת אחת מהן לאחיו מאביו ולא מאמו או לאחיו מאביו ומאמו. וכן אחות אשתו משכחת לה בין באחיו מאביו ולא מאמו ובין באחיו מאביו ומאמו, כגון שהיו שני אחים נשואין שתי אחיות, אבל אחותו לא משכחת לה אלא באחותו מאמו ולא מאביו שנשאת לאחיו מאביו ולא מאמו, וכן אחות אמו לא משכחת לה אלא בנשואה לאחיו מאביו ולא מאמו. וכן אשת אחיו מאמו לא משכחת לה אלא בנשואה לאחיו מאביו ולא מאמו, והיכי דמי, כגון דהוה ליה תרין אחי חד מאמו ולא מאביו וחד מאביו ולא מאמו ונסיב אחיו מאמו אשה ומת או גרשה והדר אינסיב לאחיו מאביו ומת אחיו מאביו בלא זרע ונפל קמיה, השתא מאחיו מאביו באיסורא קמא קיימא. וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא דיבמה אחיו שהיה בעולמו ומת הוא נמי בלא זרע ונפל קמיה השתא מאחיו שהיה בעולמו, כיון דמעיקרא הוה אסירא עליה באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו אע"ג דהדר נפל קמיה השתא מאחיו שהיה בעולמו, באיסורא קמא קיימא. [פסק] והיכא דהוה נסיב אחוה חדא מהני חמש עשרה דקאמרינן ומת אחוה בלא זרעא ונפל קמיה בתו או חדא מהני עריות דאילו לאו ערוה הואי הוה חזיה ליה ליבומה, השתא דערוה היא באיסורא קיימא. ולא מיבעיא ערוה דבאיסורא קימא אלא היכא נמי דהוה נסיב אחוה חדא מהני דאמרן ואית ליה כמה נשי אחרנייאתא ומת בלא זרעא, כי היכי דערוה באיסורא קיימא ופטירה מחליצה וייבום צרת ערוה נמי כערוה דמיא ואסירן עליה איסור כרת. ולא מיבעיא ערוה וצרותיה דקאי עליהו באיסור כרת אלא אפילו צרת צרה נמי, כגון דהוה אית ליה אחי אחריני ויבמה חד מאחיו לצרת ערוה דלא חזיא ליה לדידיה וההוא חד מאחים דיבמה להא צרה אית ליה נשי אחרנייתא ומת הוא נמי בלא זרע ונפל קמיה צרת ערוה וצרותיה, כי היכי דצרת ערוה לאו בת יבום היא צרת צרה נמי כצרה דמיא ופטירן כולהי מחליצה וייבום, וקיימן עליה באיסור כרת, דכיון דלא חזיא ליה ליבומי, כרת דאשת אח כי דקיימא קיימא.
וכי אסירא צרת ערוה היא וצרותיה וצרות צרותיה דוקא צרת אשת אחיו דאילו לא הואי ערוה למיסרה הוה חזיא היא ליבומה, השתא דהויא לה צרת ערוה כי היכי דאסירא ערוה אסירן צרותיה וצרות צרותיה וקאי עליהו באיסור אשת אח, אבל היכא דהוה נסיבא חדא מהני חמש עשרה עריות לאיניש מעלמא, אינמי חדא משש עריות דלא איפשר לאינסובי לאחים, ומאי נינהו אמו ואשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו, ואית ליה לההוא נוכראה דנסיב חדא מהני עריות נשי אחרנייאתא, בההוא גונא איבעי [אי בעי] למינסב שריא ליה.
<h2>דף ב:</h2>
וכי קאמרינן דאסירן הני עריות הן וצרותיהן, היכא דכי מת אחוה הוה איתנהי תרויהו תותי ערוה וצרה בהדי הדדי, כי דאמרינן מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה קאמר רחמנא, דהיכא דנפל קמי ערוה וצרותיה בהדי הדדי כי היכי דאסירא ערוה אסירא צרתה, אבל ודאי מתה לה ערוה בחיי אחוה אי נמי גרשה לערוה ומית בלא זרעא ואית ליה נשי אחרנייאתא, אע"ג דצרות ערוה אינהי שריאן ליבומי, דתנן וכולן שמתו או מיאנו או שנתגרשו או נמצאו איילוניות צרותיהן מותרות. ולא שנא הוה איתה לערוה גבי אחוה קמי דלינסבה לצרה ולבסוף נסבה לצרה ומת כיון דבעידנא דמית אחוה לא הוה איתה לערוה גביה שריא צרתה, דתנן כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות, היתה בתו או אחת מכל העריות האילו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה ואחר כך מת אחיו צרתה מותרת, לא שנא היכא דנסבה לצרה כי איתה לערוה גביה ולא שנא נסבה בתר דאזל ערוה מגביה. ומקשינן, (י"ג.) והיכא דנסבה לצרה כי איתה לערוה גביה מי שריא צרתה והאי דקתני באידך פירקין שלשה אחים שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית וגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו איילוניות צרותיהן מותרות, ואמרינן טעמא דגירש חד מן אחים לערוה קמי דמינסבה לצרה נכרית אבל גרשה בתר דנסבה לצרה כי מאית לא משתריא צרתה, אמר רבי ירמיה תברה מי ששנה זו לא שנה זו, תנא דחמש עשרה סבר מיתה מפלת, ההיא שעתא דקא מיית הוא דקמתחזיא ליבם ומשום הכי לא שני ליה בין גירש ולבסוף כנס לכנס ולבסוף גירש, ותנא דארבעה אחים סבר נשואין הראשונים מפילין, מההיא שעתא דקא מינסבה הכי איתה למילתא דאי מיית גברא בלא זרעא רמיא קמי יבם מההיא שעתא, וקמ"ל טעמא דגרש ולבסוף כנס אבל כנס ולבסוף גירש לא שהרי עמדה עליו שעה אחת באיסור. רבא אמר נישואין הראשונים מפילין לא אמרינן, אלא לעולם מיתה מפלת, ואידי ואידי חד תנא הוא, וזו ואין צריך לומר זו קתני, תנא בחמש עשרה דאפילו כנס ולבסוף גירש שפיר דמי ליבומי לצרה, וכי קתני לקמיה בארבעה אחים דאין צריך לומר דהיכא דגירש ולבסוף כנס ולא שנא כנס ולבסוף גירש דשריא צרתה.
<h2>דף ג:</h2>
ומנלן דאסירא צרת ערוה במקום מצוה היכא דאילו לא הואי ערוה למיסרה הוה חזיא ליבומה אבל שלא במקום מצוה היכא דהוה נסיבא אחת מכל עריות האמורות בתורה לאיניש מעלמא ואית ליה לההוא דנסבה נשי אחרנייאתא לא אסירא צרתה, דתנן חמש עשרה נשים וכו' ושש עריות חמורות מאילו מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות אמו ואשת אביו וכו'. מנהני מילי, דתנו רבנן (ויקרא י"ח, י"ח) ואשה אל אחותה וגו' עד שאין צרה אלא מאח, אשכחן דאסירן צרות דהני עריות מדאורייתא כי דקתני, ואין לי אלא הן צרותיהן מנין תלמוד לומר (שם) לצרור, צרות דצרות מנלן דקתני תנא במתניתין פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וקא מפרש תנא כיצד פוטרות צרותיהן כשם שצרת בתו פטורה כך צרת צרתה פטורה ואפילו הן מאה, מדאורייתא מנלן, (י"ג.) אמר רב יהודה אמר קרא לצרור הוה ליה לקרא למיכתב לצור, מאי לצרור, דאפילו צרות דצרות אסירן כצרות, רב אשי אמר צרה דצרה לא צריכה קרא סברא הוא, צרה מאי טעמא אסירא, דבמקום ערוה קיימא, צרת צרה נמי במקום ערוה קיימא.
<h2>דף ט.</h2>
ולענין אמו בין אנוסת אביו ובין נשואת אביו היכא דאזל עלה חייב סקילה, מכל מקום אמו היא, והיינו דקאמר ליה לוי לר' ליתני נמי אמו אנוסת אביו, דלאחיו מאביו שריא אי נפלה קמי ברה הויא לה ערוה.
<h2>דף י.</h2>
אמו דקתני תנא דשריא צרתה, דוקא אמו נשואת אביו דלא חזיא לאינסובי לאחיו מאביו כי דאמרינן אחורן, דאנוסת אביו שריא ליה כרבנן, צרתה כמותה. [פסק] היכא דהוה אמו (נסיבא) אנוסת אביו נסיבא לאחיו מאביו ואית ליה לההוא אחיו נשי אחרנייתא ומת בלא זרעא ונפלה לה קמי ברה פטרה צרותיה, דתני לוי אמו פוטרת צרתה, פעמים אין פוטרת צרתה, כיצד, היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת ונפלה לה קמי ברה זו היא אמו שאין פוטרת צרתה, דכיון דלא תפסי בה קידושי זנות בעלמא הוא ולאו נישואין נינהו אלא כמאן דליתה לאמו דמי ולא מיפטר צרתה. היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת ונפלה לה קמי ברה כיון דחזיא לאחוה למינסבה פוטרת צרתה, והאי דלא קתני לה בהדי חמש עשרה נשים, אי למאן דאמר האי תנא בפלוגתא לא קא מיירי, אי למאן דאמר לאו משום פלוגתא אלא משום דמתניתין רבי יהודה הוא דאסר באנוסת אביו, ולמיתנא דאי עבר ונסיב אנוסת אביו ונפלה לה קמי ברה אף על גב דחייבי לאוין בני חליצה וייבום נינהו השתא דהויא לה ערוה פטרה צרותיה, דאי עבר אחיו ונסיב לא קתני, אלא כולהי במאי דהוי ליה לאחיו למינסב לכתחילה קתני, אי למאן דאמר לעולם רבנן היא והאי דלא קתני לה בהדי חמש עשרה נשים משום דלא משכחת לה באסור לזה ומותר לזה, ואחותה שהיא יבמתה חד חד כי דאית ליה.
<h2>דף י:</h2>
ואשת אחיו מאביו שהיה בעולמו דקאמרינן בת ייבום היא, אפילו אחיו מאנוסה ואפילו מחייבי כריתות וכל שכן מחייבי לאוין, אחיו הוא ומיבם. לענין אחיו מאנוסה תניא היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת פוטרת צרתה, אלמא היכא דליכא ערוה למיסרא לצרה, מיבם אשת אחיו מאנוסה. ולעניין ממזר תנן (כ"ב.) מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו לייבום ואמרינן מכל מקום לאתויי מאי, אמר רב יהודה לאתויי אפילו אח ממזר, ותנן נמי (כ'.) איסור קדושה חולצות ולא מתייבמות וחדא מיניהו בת ישראל לממזר, וקיימא לן (כ':) דאין מתייבמות מדרבנן, גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, אבל מדאוריתא חייבי לאוין בני ייבום נינהו.
ברם מימר קא אמרינן, היכא דנפול קמיה שתי צרות וחדא מיניהו ערוה דלא חזיא ליה ליבומה צרתה, כל דאיכא בערוה איכא בצרה. אילו היכא דנפול קמיה שתי צרות ותרויהו חזיאן ליה ליבומי וחלץ לחדא מיניהו ובתר דחלץ לה אזל על צרתה, מי הויא צרתה כמותה, כי היכי דהיא אי אזל עלה בתר דחלץ לה לא מיחייב כרת עלה דכיון דחלץ לה לגביה דידיה נפקה לה מכלל אשת אח ולית בה אלא איסור לאו דאמר רחמנא (דברים כ"ה, ט') אשר לא יבנה את בית אחיו כיון שלא בנה שוב לא יבנה, צרתה נמי כמותה ולא מיחייב עלה כרת ולא קאי עלה אלא באיסורא דלאו, או דילמא צרה לחודה קיימא וקאי עלה באיסור אשת אח. ואי נמי תרי תלתא אחי ונפול קמיהו שתי צרות וחלץ חד לחדא מיניהו ובתר דחלץ לה אזל חד מאחים על חדא מיניהו על צרה או על חלוצה, מי הויא אשת אח לגביה ומיחייב עלה כרת או לא, מי אמרינן צרה אבראי קיימא, ואף על גב דלענין אשתרויי לעלמא כי חליץ לחדא מצרות כמאן דחלץ לתרויהו דמי וקא משתריאן תרויהו לאינסובי לעלמא, דהתם גלי רחמנא בהדיא דלא ליחלוץ אלא לחדא ומשתריין תרויהו, דכתיב (שם י') בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לשני בתים, וכי תימא ניגמר מינה, אימא לך התם דיבמה לשוק באיסורא דלאו בעלמא, אבל הכא דאשת אח לגבי יבם איסור כרת הוא לא אמרינן כיון דחלץ לחדא כמאן דחלץ לתרויהו דמי אלא אמרינן צרה אבראי קיימא ומיחייב כרת אצרה, ואיהו הוא דלא מיחייב כרת אלא אצרה לחודה אבל אחלוצה לא מיחייב כרת דכיון דחלץ לה לגבי דידיה נפקא לה מכלל אשת אח, אבל גבי אחים תרויהו כהדדי נינהו ומיחייבי כרת בין אצרה בין אחלוצה, או דילמא לגבי יבם נמי כיון דתרויהו הוה רמיין קמיה אי בעי להא חליץ אי בעי להא חליץ כי חליץ לחדא מיניהו שליחותא דצרה קא עבדא כמאן דחלץ לתרויהו דמי ונפקא להו תרויהו מכלל אשת אח, וכן לגבי אחים כיון דהוה רמיאן קמי כולהו אי בעי האי חלץ אי בעי האי חלץ כי חלץ חד מיניהו שליחותא דאחים עבד וכמאן דחלצי כולהו דמי ולא מיחייבי כרת לא על צרה ולא על חלוצה, מיפלג פליגי בהא מילתא רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאיתמר החולץ ליבמתו וחזר וקידשה הוא או אחד מן האחים אמר רבי שמעון בן לקיש הוא אינו חייב על חלוצה כרת והאחים חייבין על חלוצה כרת, ובין הוא ובין האחים חייבין על צרה כרת, ורבי יוחנן אמר בין הוא ובין האחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת, ואף שמואל סבר לה לדרבי שמעון בן לקיש דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל (מ':) הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר. הילכתא, כרבי יוחנן, דאמר רבא כל היכא דפליגי רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הילכתא כרבי יוחנן לבר מן תלת מילי אבל בשאר כל התורה הלכתא כרבי יוחנן, ושמואל נמי, קיימא לן בעלמא שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, או דילמא, הני מילי היכא דלא פליג רב אשי אבל הכא פליג רב אשי כרבי שמעון בן לקיש, דתניא החולץ ליבמתו וחזר וקידשה צריכה חליצה מן האחין, ואמרינן עלה (י"א.) רב אשי סבר לה כר' שמעון בן לקיש ומתריץ לה להא מתניתא אליבא דרבי שמעון בן לקיש, הילכך אף על גב דקפסיק רבא הילכתא כרבי יוחנן כיון דרב אשי סבר לה כרבי שמעון בן לקיש הילכתא כרב אשי דרבא ורב אשי כרב אשי עבדינן, ת"ש דאיתמר הבא על יבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחים על צרתה, פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת, מאן דאמר בעשה כרבי יוחנן דאמר כי האי גוונא לא מיחייב כרת וליכא אלא עשה בעלמא, הוא קאי בעשה דרחמנא אמר אשר לא יבנה בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים, היכא דעבר ובנה שני בתים הוה ליה לאו הבא מכלל עשה ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא, וכן אחד מן האחים נמי קאי בעשה דאמרינן כיון דיבם חד מיניהו שליחותא דאחים עבד וכמאן דיבימו להו כולהו דמי, ומאן דאמר בכרת כרבי שמעון בן לקיש דאמר צרה אבראי קיימא ולא אמרינן כיון דיבם לחד מיניהו שליחותא דצרה קא עבדא אלא צרה באיסורא קיימא, ואע"ג דלא מסיימי רב אחא ורבינא הי מיניהו קאמר בעשה והי ניהו קאמר בכרת, כיון דקיימא לן בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבינא לקולא בר מאומצא ביעי ומזירקי, ממילא הוה ליה רבינא כרבי יוחנן, ואע"ג דבכל התורה כולה עבדינן כרב אשי, הכא דפליג עליה רבינא דבהדי רב אחא כרבינא עבדינן, דרב אחא ורבינא בתראי נינהו, אלמא הילכתא כרבי יוחנן דאמר כי האי גוונא לא מיחייב כרת, אי מיחלץ חלץ בין הוא ובין אחים קיימי באיסורא דלאו בין אצרה ובין אחלוצה כדאמרינן כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ואי יבומי יבם, בין הוא ובין אחים קיימי אצרה באיסור עשה כי דאמרינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים.
צרת חלוצה היכא דאזל עלה חד מן אחים או ההוא דחלץ לצרתה או חד מן אחים אחריני לא הוי ולד מינה ממזר כרבי יוחנן, ואע"ג דפליג רבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש הלכה כרבי יוחנן לבר מן תלת, ואע"ג דפליג שמואל (מ':) דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר אלמא אף על גב דחלצה לה צרתה איהי באיסורא קיימא, שמואל ור' יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואף על גב דקמסייע לה רב יוסף לשמואל ממתניתא, לאו מילתא היא, דהא קמשני רבי יוחנן דכי אמרינן דצרת חלוצה כמאן דחלץ לה דמי לא מיתסרא אחותה, דכיון דאחות חלוצה גופה שריא מדאוריתא ורבנן הוא דאסרוה, באחות צרת חלוצה לא גזרו רבנן, וכי תימא סוף סוף אי לאו דאמרינן צרת חלוצה אבראי קיימא כי נמי אמרינן צרת חלוצה מדרבנן היא וגזרינן באחות צרתה גזירה לגזירה כי היכי דקא גזרינן בצרת אחותה גזירה לגזירה, לא דמיאן להדדי, דכיון דאחות חלוצה אתיא בהדה לבי דינא מיחלפא בחלוצה גופה ומשום הכי גזור רבנן בצרת אחות חלוצה דמיחלפא בצרת חלוצה גופה, אבל צרת חלוצה דלא אתיא בהדי צרתה לבי דינא לא גזור רבנן באחותה, דאי הוה אתיא בהדה לבי דינא הכי נמי דהוה גזרינן באחות צרת חלוצה דאתיא לאיחלופי צרה בחלוצה גופה ואמרי קא שרו אחות חלוצה, ועוד, אינמי אתיאן תרווייהו בהדא לבי דינא אחותה וצרתה וגזור רבנן בצרת אחותה ולא גזור באחות צרה, לא הוה תמיהא מילתא, דצרת אחותה אתיא לאיחלופי בצרת חלוצה גופה וצרת חלוצה הכי נמי לית בה כרת איסורא דאוריתא היא, אבל אחות צרת חלוצה במאי קא מיחלפא, באחות חלוצה, אחות חלוצה דרבנן היא, וכל שכן דלא אתיא בהדה לבי דינא ולא אתיא לאיחלופי כלל, ועוד, בהא מילתא רבי יוחנן לקולא ור' שמעון בן לקיש לחומרא, ופליגי בהא מילתא רב אחא ורבינא, (י"א.) ואע"ג דלא מסיימי וקיימא לן בכל התורה כולה רבינא לקולא ורב אחא לחומרא הילכתא כוותיה דרבינא בר מן אומצא ביעי ומיזרקי וממילא הוה ליה רבינא כרבי יוחנן, ואף על גב דרב אשי סבר לה כריש לקיש, רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הילכתא כרבינא, דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו.
<h2>דף יא:</h2>
(מסכת ד"א פ"א) המקדש את האשה הרי זה אוסר עליו שבע עריות, אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה בזמן שהיא קיימת, וכולן שנאסרו עליו שעה אחת אין להם היתר אחר איסורן, חוץ מאחות אשתו שלא נאסרה עליו אלא בחייה. לעולם אינו פוסל את אשתו ואפילו בא על אמה ועל אחותה ועל בתה. נבעלה באונס מותרת לחזור לו, נבעלה ברצון אסורה לחזור לו, וכהן בין באונס בין ברצון אסורה לחזור לו. נתארסה ונתגרשה, נבעלה בין באונס בין ברצון אסורה לחזור לו דברי רבי ישמעאל, שהיה רבי ישמעאל אומר הרי הוא אומר (דברים כ"ה, ד') לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו' אשר הטמאה וכי במה נטמאה זו שהרי אמרו חכמים עד שלא נשאת לאחר מותרת לחזור לו משנשאת לאחר אסורה לחזור לו. זה מדרש דרש רבי יוסי בן כיפר לפני חכמים שאמר משום רבי אלעזר בן שמוע כל האסורות לו איסור ערוה ובא עליהן אין צריכות הימנו גט חוץ מאחות אשתו ומאשת אחיו ומאשת איש שיש להן היתר אחר איסורן. זה מדרש דרש רבי חנניה בן אידאי לפני חכמים שאמר משום רבי נתן כל האסורות לו איסור ערוה ובא עליהן מותר בקרובותיהן הבא על האשה מותר בבתה, וזו שאלה שאל יוסי בן תדאי איש טבריא לפני רבן גמליאל ומה אשתי שאני מותר בה הריני אסור בבתה אשת איש שאני אסור בה אינו דין שאהא אסור בבתה, אמר לו צא ופרנס לי כהן גדול שכתוב בו (ויקרא כ"א, י"ד) כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואני אפרנס לך את כל ישראל. דבר אחר אין דנין לעקור אות אחת מן התורה, ונדהו רבן גמליאל. תניא רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר בן שמוע המחזיר גרושתו מן הנשואין אסורה, מן האירוסין מותרת, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אסורה.
המחזיר גרושתו משנשאת אסורה לבעל וחולצת וצרתה מותרת ליבם, וכן הוא שבא על אחות חלוצתו אסורה לבעל חולצת וצרתה מותרת ליבם. אשת פצוע דכא ויש לו אח כשר, אסורה לבעלה ומותרת ליבם. צרת סוטה מותרת לבעל ואסורה ליבם. אחיו שבא על אחות גרושתו מותרת לבעל ואסורה ליבם. אשת כשר ויש לו אח פצוע דכא מותרת לבעל ואסורה ליבם. סוטה אסורה לזה ולזה. אשת פצוע דכא ויש לו אח פצוע דכא אסורה לזה ולזה. הגיורת והשבויה והמשוחררת והעיסה והסוטה והחלוצה והגרושה וחללה הרי אילו פסולות לכהונה, נישאו לישראל בנותיהן כשרות לכהונה.
<h2>דף יב:</h2>
איילונית דקתני דשריא בין הוה ידע בה גברא דאיילונית היא בין לא הוה ידע בה, דאמר רבא הילכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית, טעמא מאי אמר רחמנא כי מינסבא חדא מעריות לעלמא לא אסרה לה לצרתה משום דלאו במקום ייבום היא, דגמר עליה עליה כי דאמרינן במקום מצוה הוא דאסירא צרה שלא במקום מצוה שריא צרה, איילונית נמי כיון דלאו בת לידה היא לאו בת ייבום היא, דכתיב (דברים כ"ה, ו') אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת, השתא נמי כמאן דליתה לערוה ושריא צרתה דהא לאו מקום מצוה. והא קתני שנמצאו איילונית, שנמצאו אין מעיקרא לא, תני שהיו. מאי טעמא, דכיון דאיילונית לאו בת ייבום היא דכתיב אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת, לעניין צרה נמי כמאן דליתה לאיילונית דמי ושריא צרתה.
ברם מימר קאמרינן דאיילונית לאו בת ייבום היא צרתה מהו, מי אמרינן מידי דהוה אעריות כיון דאינהו לא חזיאן ליבומי צרתן נמי כמותן אף איילונית נמי צרתה כמותה, או דילמא לא דמיא לעריות, דאילו התם גלי בה רחמנא דאסירן אינהו וצרותיהן כתיב הכא יבמה יבא עליה וכתיב התם (ויקרא י"ח, י"ח) ואשה אל אחותה לא תקח מה עליה דייבום במקום מצוה אף עליה דהכא נמי במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח, והוינן בה אין לי אלא היא צרתה מנין ת"ל לצרר ולא צרר נמי לא תקח, וגמרן שאר עריות מאחות אשה, אבל איילונית טעמא מאי דלאו בת ייבום היא, דכתיב (דברים כ"ה, ז') להקים לאחיו שם בישראל, והא כיון דלאו בת אולודי היא פטורה, אבל צרתה דבת אולודי היא שריא ליבם, ואם תימצי לומר כיון דבת בנים היא שריא, הני מילי היכא דמית אחוה ולא הוה ידע בה דאיילונית היא והשתא הוא דידעינן בה, דתנן וכולן אם מתו וכו' אבל הכא דידע בה דאיילונית היא הויא לה כצרת ערוה ואסירא, או דילמא אע"ג דהוה ידע בה נמי שריא והאי דקתני שנמצאו אילוניות לאו דוקא הוא, ואם תימצי לומר אף על גב דהוה ידע בה נמי שריא, הני מילי איילונית דעלמא אבל היכא דהוה נסיב אחוה ברתיה ואית ליה צרה ומית אחוה בלא זרעא ונפלה ליה ברתיה וצרתה קמיה ואישתכח ברתיה אילונית, מהו ליבומה לצרתה, כיון דאילו לאו איילונית הואי אסיר ליבומה משום דהויא לה צרת בתו השתא נמי אסירא, או דילמא כיון דאיילונית היא כמאן דליתא לברתה הכא נמי שריא צרתה, ת"ש דאמר רבא הילכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה שהיא איילונית ונשאה ואפילו צרת בתו איילונית, ואלא הא קתני שנמצאו נמצאו אין מעיקרא לא, תני שהיו, אלמא שנמצאו לאו דווקא אלא אע"ג דהוה ידע בה דאיילונית היא צרתה שריא. אלא צרת ערוה כי לא הויא איילונית, כי היכי דההיא ערוה אסירא צרתה נמי אסירא.
<h2>דף יג.</h2>
שש עריות חמורות מאילו מפני שנשואות לאחרים צרותיהן מותרות, והיכא דעבר חד מן אחים ונסיב חדא מהני שש עריות לאו נשואין נינהו ואי אית להו נשי אחרנייאתא לא מיפטרן מן ייבום, דתני לוי (י'.) אמו פעמים פוטרת צרתה כיצד, היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת כיון דנישואין מעליי נינהו כרבנן דשרו באנוסת אביו, זו היא אמו שפוטרת צרתה. היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאין פוטרת צרתה, דהויא לה אשת אביו ולא תפשי בה קידושי ונשואין דידה זנות בעלמא נינהו. שש עריות אמו ואשת אביו ואחות אביו ואחותו מאביו ואשת אחיו מאביו שיש לה בנים ואשת אחי אביו.
<h2>דף יז.</h2>
אשת אחיו שלא היה בעולמו דקאמרינן דאסירא ליה, לא מיבעיא היכא דאיתיליד האי בתרא מקמי דניבמה אחוה דהויא ערוה לגביה דכי איתיליד הוה רמיא קמיה, אלא אפילו יבמה אחוה אחרינה מקמי דמיתיליד הוא, דכי איתיליד תותי אחוה אשכחוה, כי האי גוונא נמי כי מאית ההוא אחוה דיבמה בלא בני הויא ערוה לגביה, ואף על גב דפליג רבי שמעון הלכה כרבנן. מאי ר' שמעון ומאי רבנן, דתנן כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו, שני אחים ומת אחד מהם ונולד להם אח ואחר כך יבם השני את אשת אחיו ומת ואית ליה איתתא אחריתי ונפול תרוייהו קמי בתרא, ראשונה, ההיא דנפלה ליה ברישא מאחיו קמא שלא היה בעולמו, [יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו], ושניה, דנפלה ליה השתא מאחיו שהיה בעולמו, יוצאה משום צרתה, אי לאו אשת אחיו שלא היה בעולמו.
<h2>דף יז:</h2>
אשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו דקאמרינן דלאו בנות ייבום הן מנלן, דתניא (דברים כ"ה, ה') כי ישבו אחים יחדיו אחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, יחדיו המיוחדין בנחלה פרט לאחים מן האם.
<h2>דף יח:</h2>
וקתני תו שני אחים ומת אחד מהם וייבם השיני אשת אחיו ואחר כך נולד לו אח ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשנייה משום צרתה, עשה בה מאמר ומת, השנייה חולצת ולא מתייבמת, רבי שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה, וקתני תנא דלא מיבעיא נולד לו אח ולבסוף דייבם כי איתייליד באיסורא אשכחה דכי האי גוונא (נמי) אסירא ופטרה צרותיה, אלא אפילו ייבם ואחר כך נולד לו אח דכי איתיליד בהיתירא אשכחה כי האי גוונא נמי אסירה ופטרה צרתה, ואע"ג דפליג רבי שמעון אמתניתין ואבריתא, דקתני בסיפא דמתניתין ר' שמעון אומר מייבם לאיזו שירצה דקסבר רבי שמעון דכי אסירא אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא דאיתיליד מקמי דמיבם אחוה אבל היכא דאיתיליד בתר דמיבם אחוה פקע ליה איסורא קמא ואי בעי ליבומה השתא שריא ליה, כי דקא מפרש טעמיה בבריתא (י"ט:) רבי שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהיתיר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה, ולית הילכתא כרבי שמעון אלא הילכתא כרבנן דאמרי לא שנא נולד ולבסוף ייבם ולא שנא ייבם ולבסוף נולד כי הדדי נינהו ופטורה מן החליצה ומן הייבום.
<h2>דף כ.</h2>
הא דרב גידל אמר רב מיתוקמא באלמנה מן הנישואין, דאע"ג דמדאוריתא לאו בת יבום היא, רביה רחמנא לחליצה. איסור שניות מצוה ואיסור קדושה אלמנה לכהן גדול לא מתייבמות מדרבנן. איסור מצוה מדאוריתא בת יבום היא ורבנן הוא דגזרו בהו, ואיסור קדושה נמי דאתי עשה ודחי לא תעשה, באלמנה מן הנישואין הוא דהוה ליה עשה ולא תעשה דכתיב (ויקרא כ"א, י"ד) אלמנה לא יקח כי אם בתולה וגו' בתולה אין בעולה לא ולאו הבא מכלל עשה עשה, דמדאוריתא לאו בת ייבום היא דאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה, אבל מן האירוסין ושאר חייבי לאוין מדאוריתא בני ייבום נינהו, דתניא (כ':) איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה, ולצדדין דשני רבא, (שם) הדר ביה, דקתני גבי פצוע דכא וכרות שפכה דחייבי לאוין נינהו אם בעלו קנו ורבנן דגזרו בחייבי לאוין דלאו ליבומי, מדאוריתא ביאה ראשונה הוא דמצוה, שנאמר (דברים כ"ה, ה') יבמה יבא עליה, וגזרו רבנן בביאה ראשונה אטו ביאה שנייה, דתניא אם בעלו קנו בביאה ראשונה.
<h2>דף כא.</h2>
תנו רבנן מה הן שניות, אם אמו ואם אביו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו. מותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור בבת חורגו, דבת חורגו דאוריתא היא, וחורגו מותר באשתו ובבתו, ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. אמימר (כ"א:) אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו. נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו. אם חמותו ערוה אחותה מותר, אם חמיו ערוה אחותה מותרת. מותר אדם באם אשת אחיו מאמו ובאם אשת אחי אביו מאמו ובאם אשת בנו ובאם אנוסתו לאחר מיתה ובאחות אנוסתו לאחר מיתה ובאם אשת אחיו שלא היה בעולמו ובאם כלתו ובאם אשת אביו ובאם אשת אחי אביו ובאם בת בנה של אשתו שהיא אשת חורגו, ואי אתה יכול לומר אם אם חמותו ואם אם חמיו ואם אחות אמו ואם אמו ואם אחות אביו מפני שהן שניות, ואי אתה אומר אמותיהן של שאר עריות מפני שהן עריות. מותר אדם באחות אם אמו ובאחות אם אביו ובאחות אשת אבי אביו ובאחות אשת אבי אמו ובאחות אשת אחי האב מן האם ובאחות אשת אחי האם מן האב ובאשת אחי אבי האב מן האם ובאשת אחי אבי האם מן האב ובאחות כלת בנו ובאחות כלת בתו ובאחות אשת אחי האם מן האם ובאחות רביעית שבחמיו ובאחות רביעית שבחמותו, ואין אתה יכול לומר אחות שלישית שבבנו ואחות ג' שבבתו ואחות ג' שבבנה של אשתו ואחות ג' שבבתה של אשתו מפני שהן שניות. אמר רב הונא רמז לשניות מן התורה מנין (ויקרא י"ח, כ"ז), כי את כל התועבות האל האל קשות מכלל דאיכא רכות ומאי נינהו שניות, מאי משמע דהאי אל לשון קשה הוא, דכתיב (יחזקאל י"ז, י"ג) ואת אילי הארץ לקח, אל קשה, אלה קשה מאל.
אמו ערוה אם אמו שנייה, בתו ערוה שלישית שבבתו שנייה, בת בתו ערוה בת בת בתו שנייה, בת בנו ערוה שלישית שבבנו שנייה, אשת אביו ערוה אשת אבי אביו שנייה, בת אשתו ערוה שלישית שבבתה של אשתו שנייה, בת בתה של אשתו ערוה בת בת בתה שנייה, בת בנה ערוה שלישית שבבנה שנייה, חמותו ערוה שלישית שבחמותו שנייה, אם חמותו ערוה אם אם חמותו שנייה, אחות אמו ערוה אם אחות אמו שנייה, אחות אשתו ערוה רביעית שבאשתו שנייה, אשת אחיו מאמו ערוה אשת אחי האם מן האב גזירה, אשת אחיו שלא היה בעולמו ערוה אשת אחי האם מן האם גזירה לגזירה ואסירא, כלתו ערוה כלת בתו גזירה, אשת בנו ערוה כלת בנו שנייה, אמו ערוה אשת אבי אמו גזירה, אשת אביו ערוה אם אשת אביו גזירה, אחות אביו ערוה אם אחות אביו גזירה, אחותו מאביו ערוה אם אם אחותו מאביו גזירה, אשת אחיו מאביו ערוה אשת אחי האב מן האם שנייה, אשת אחי אביו ערוה אשת אחי האם גזירה, אשת דודו ערוה אם אשת דודו גזירה.
<h2>דף כב.</h2>
אשת אח משכחת לה דאית לה שריותא באשת אחיו מאביו שאין לו לאחיו זרע לא ממנה ולא מאשה אחרת, ודוקא דהוה ליה הוא ואחיו בעולם אחד דההיא אית לה שריותא בייבום, אבל יש לאחיו זרע מכל מקום ואפילו זרע פסול כגון שבא אחיו על אחת מחיבי כריתות והוליד ממנה, אינמי אין לו זרע ולא הוה הוא ואחיו בעולם אחד אלא נולד לאחר מיתת אחיו, ואשת אחיו מאמו בין יש לו בנים ובין אין לו בנים, כיון דהני לאו בנות ייבום נינהי לית להו שריותא לעלם. ומנלן דכי יש לו לאחיו זרע אפילו מאשה אחרת אף על פי שיש לו כמה נשים ולא היה להן זרע מעולם דכולן פטורות מחליצה ומיבום, דאמר קרא (דברים כ"ה, ה') ומת אחד מהם ובן אין לו בגברא תלא רחמנא, אי גברא לית ליה בני אע"ג דאיתתא אית לה כמה בני מגברא אחרינא בת יבום היא, ואי גברא אית ליה זרעא מכל היכא דאית ליה ואף על גב דאית ליה כמה נשי ולא הוה להי זרעא מעולם, לאו בנות ייבום נינהי.
ומנלן דכל דאית ליה זרעא פטור מייבום ואפילו בת ברא ובת ברתא ואפילו לכמה דארי, דכיון דמיקרי זרעיה בעולם פטור מייבום דתניא (ב"ב קט"ו.) ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מנין, תלמוד לומר ובן אין לו מכל מקום, אי לאו דכתב רחמנא אין לו הוה אמינא דוקא בן ולא בת כי דאשכחן בבן סורר ומורה, השתא דכתיב אין לו עיין עליו לאתויי כל דשמיה זרע. ומנלן דאפילו זרע פסול, דתנן (יבמות כ"ב.) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אחיו מן החליצה ומן הייבום, ואמרינן מכל מקום לאתויי מאי, אמר רב יהודה לאיתוי ממזר, מאי טעמא, אין לו עיין עליו, כי היכי דקא מייתי תנא זרע דזרע מאין לו, זרע פסול נמי איתי מאין לו, דהא ובן אין לו כתיב וקא מרבה תנא אפילו בת וכל דאתי מינה אלמא אין לו משמע כל דשמיה זרע בעולם, זרע פסול נמי זרעיה הוא ואתי מאין לו. פירוש כי היכי דאמור בדוכתיה.
מת האב והיה לו בן ומת הבן לאחר אביו, כיון שהניח בן אפילו לא היה לאחר אביו אלא שעה אחת לא צריכה לא חליצה ולא ייבום לא היא ולא צרתה. זו שאמרנו, אם היה בן גדול אבל אם היה קטן ומת הבן בתוך שלשים יום משעה שנולד נפל הוא ובעיא חליצה בלבד, ודוקא דלא כלו לו חדשיו תשעה ירחי אבל כלו לו חדשיו ומת אותו הבן בתוך שלשים יום בעיא חליצה ויבומי לא מתיבמה. מת לאחר שלשים בחיי האב אינה פטורה מן החליצה ומן הייבום, לאחר מיתת האב לא בעיא לא חליצה ולא ייבום, ואם היו לו מאה בנים ומתו כולן בחייו ולא הניח בן מכל מקום ולא בן הבן ולא בת הבת, בעיא אשתו חליצה או ייבום, ואפילו היה גוסס ומת הבן ואחר כך מת האב בעיא ייבום או חליצה.
<h2>דף כב:</h2>
לחייבו שתים על אחותו מאנוסת אביו הוא דאתא. אחותו דקתני דמיחייב עלה כרת כל ששמה אחותו לא שנא אחותו מאביו ואמו ולא שנא מאביו ולא מאמו או מאמו ולא מאביו, וכן אחות אביו לא שנא אחות אביו מאביו ולא שנא אחות אביו מאמו ולא שנא מאביו ומאמו, וכן אחות אמו לא שנא מאביה ומאמה ולא שנא אחות אמו מאמה, וכן אחות אשתו לא שנא אחות אשתו מאביה ומאמה ולא שנא מאביה ולא מאמה, וכן אשת אחיו בין מאביו ומאמו ובין מאמו ולא מאביו ובין מאביו ולא מאמו, אבל אשת אחי אביו אינו חייב כרת אלא על אשת אחי אביו מאביו. אחותו מנלן דכל ששמה אחותו מיחייב עלה כרת, דתניא (מכות ה':) (ויקרא כ', י"ז) ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין, ת"ל ערות אחותו גלה, עד שלא יאמר יש לי מן הדין שאם ענש הכתוב על בת אביו שלא בת אמו ועל בת אמו שלא בת אביו אינו דין שיענוש על בת אביו ועל בת אמו, הא למדת שאין עונשין מן הדין. עונש שמענו אזהרה מנין, ת"ל (שם י"ח, ט') ערות אחותך בת אביך או בת אמך אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין, ת"ל (שם י"א) ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא, עד שלא יאמר יש לי מן הדין שאם הזהיר הכתוב על בת אביו שלא בת אמו ועל בת אמו שלא בת אביו אינו דין שיזהיר על בת אביו ועל בת אמו, הא למדת שאין מזהירין מן הדין.
ואפילו אחותו מאנוסה או מחייבי לאוין או מחייבי כריתות אחותו היא ומיחייב עלה, ואע"ג דכתיב בת אשת אביך דמשמע דוקא דאית ליה לאבוה אישות בגוה כי דאמרינן גבי אשת אב וכלה, הכא אחותו מאנוסה לא איפשר למימר דלא מיחייב עלה, דהכא אמרינן אחורן דכי כתיב (ויקרא י"ח, י') בת בנך או בת בתך באית ליה מאנוסה, ובתו אתיא בהנה הנה, ומדלגבי אב בתו מאנוסה זרעיה הוא ומיחייב עלה כבתו מנשואה לגבי אחות נמי כי הדדי נינהו, ואחים מאנוסה אחים הוו לכל דבר.
והשתא דאמרת בת מאנוסה ואפילו מחייבי כריתות אחותך היא ואלא בת אשת אביך למעוטי מאי, כי נמי איצטריך קרא לכי דאמרן לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מוזהרין מן הדין, נכתוב רחמנא ערות אחותך מולדת אביך לא תגלה ערותה בת אשת אביך למה לי, לרבי יוסי ברבי יהודה כדאית ליה ולרבנן כדאית להו, דתניא הבא על אחותו והיא לו בת אשת אביו חייב עליה משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, רבי יוסי ברבי יהודה סבר בת אשת אביך למעוטי שפחה ונכרית הוא דאתא מי שיש לו לאביך אישות בה פרט לאחותו משפחה ונכרית שאין לאביך אישות בהן, ואחותו לא שנא מנשואה ולא שנא מכל מקום לא מחייב עלה אלא חדא, ורבנן סברי בת אשת אביך לחייבו שתים אחת משום אחותו ואחת משום בת אשת אביו, אחותו מאנוסה או מחייבי כריתות דלית ליה לאבוה אישות בגוה לא מחייב אלא חדא, (כ"ג.) ושפחה ונכרית נפקא להו מן קראי אחריני, שפחה (שמות כ"א, ד') מהאשה וילדיה תהיה לאדניה ונכרית מן (דברים ז', ד') כי יסיר את בנך. בין לרבנן ובין לרבי יוסי ברבי יהודה מכדי שפחה ונכרית לא תפסי בהו קידושי וחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושי מאי חזו דמפקי שפחה ונכרית ומרבו חייבי כריתות איפוך אנא, אימא בין שאומרים לאמך קיים ובין שאומרים לאביך הוצא אחותך היא, וחייבי כריתות אע"ג דלא תפסי בהו קידושי לקרובים לעלמא תפסי בהו קידושי לאפוקי שפחה ונכרית דלא תפסי בהו קידושי כלל, וכי תימא שפחה ונכרית כי מיגיירן תפסי בהו קידושי, התם גופא אחרינא הוא דאמור רבנן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ולאו הכא ותו לא אלא לכל עריות שבתורה כל קורבא דאתי מחמת שפחה ונכרית לאו קורבא הוא ולא מיחייב עלה. לענין אונסין איכא דמיחייב ואיכא דלא מיחייב, לענין שפחה ונכרית כולהו כי הדדי נינהו.
ומאי ניהו לענין אונסין דמחייב עליה, אמו אנוסת אביו בתו ובת בתו ובת בנו מאנוסתו ואחותו מאנוסה כדאמרן, וכן לענין כל אחוה, לענין אחות אביו מאנוסה ואחות אשתו מאנוסה, ואשת אחיו מאנוסת אביו היכא דאית ליה (אם) [אח] מאביו (אם) [אח] מאמו היכא דאנסה גברא לאמו ויליד מינה ברא ונסיב ההוא ברא, מיחייב ההוא אחיו עלה משום אשת אח, כי היכא דקא מיחייב ברא על אמו אנוסת אביו אלמא בן אנוסה ברא מיקרי, לעניין אחיו מאמו נמי אחיו הואי ומיחייב על אשתו משום אשת אח. אבל לענין אשת אב וכלה לא מיחייב אלא על נשואת אביו ועל נשואת בנו כדאמרינן. וכן לעניין איתסורי בקרובת אנוסה לא מיתסר בקרובותיה כי דאמרן נושאין על האנוסה ועל המפותה. וכן לעניין אשת אח לא מיחייב אלא על נשואת אחיו (ויקרא י"ח, ט"ז) ערות אשת אחיך, ואחיו גופיה מאנוסה מיחייב על אשתו משום אשת אח, אבל על אנוסת אחיו לא מיחייב. וכן לעניין דודתו לא מיחייב על אנוסת אחי אביו, דכתיב (שם י"ד) ואל אשתו לא תקרב והא לאו אשתו היא. אחי אביו גופיה אי אית ליה אחא דאבא מאנוסת אבי אביו, כי היכי דהוי אח לגבי אביו דאחיו מאנוסה אחיו הוא לכל דבר, בריה נמי מיחייב על אשתו משום אשת אחי אביו, אבל על אנוסת אחי אביו לא מיחייב.
אחותו מכל מקום חייב עליה, ואפילו אנס אביו אשה והוליד ממנה בת דהויא לה אחותו מאנוסה, ואפילו בא אביו על אחת מחייבי לאוין והוליד ממנה בת, ואפילו בא על אחת מחייבי כריתות והוליד ממנה בת דהויא לה ממזרת, אחותו היא וחייב עליה כרת. אבל בא אביו על שפחה או על גויה והוליד בת לאו אחותו היא ולאו מיחייב עלה דכתיב (ויקרא י"ח, י"א) ערות בת אשת אביך וגו' פרט לשפחה ולנכרית שאין לאביך אישות בהן. בגמרא דכיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו, (כ"ב:) לרבי יוסי ברבי יהודה כדאית ליה לרבנן כדאית להו.
<h2>דף כג.</h2>
ואחותו מחייבי לאוין נמי אחותו היא, דחייבי לאוין תפסי בה קידושי דכתיב כי תהיין כדרב פפא, ואפילו מחייבי כריתות דלא תפשי בהו קידושי כתב רחמנא באזהרה (ויקרא י"ח, ט') מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרים לאביך קיים בין שאומרים לאביך הוציא, אחותך היא.
<h2>דף מא.</h2>
אחות אשה לא שנא כי איתה לאחותה תותיה ולא שנא גרשה, כמה דאיתיה בחיי פטרה לה מחליצה וייבום, ואי אזיל עלה הולד ממזר, (ח':) דרחמנא אמר (ויקרא י"ח, י"ח) בחייה כל שבחייה, ותנן לעניין יבום המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת, הרי זו פטורה, ולענין ממזר תנן (מ"ד.) ומודים בנושא את קרובת גרושתו שהולד ממזר.
אחות אשה דאית לה שריותא משתריא במיתת אחותה, אבל [כמה] במה דאיתה לאחותה בחיי אף על גב דמגרש לה לא משתריא לה אחותה, ולעניין ייבום תנן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה דאפילו חליצה לא צריכה, אלמא אחות גרושה דאוריתא, ולעניין ממזר תנן (מ"ד.) גבי פלוגתא דר' עקיבא ורבנן מודים בנושא את קרובת גרושתו שהולד ממזר. מדאוריתא מנלן דאף על גב דגרשה לא משתריא לה אחותה כמה דאיתה בחיי, (ח':) דכתיב (ויקרא י"ח, י"ח) בחייה קרא יתירא, מכדי כתיב ואשה אל אחותה לא תקח בחייה למה לי, הכי קאמר כל בחייה ואפילו גרושה לא תקח.
<h2>דף מד.</h2>
וכי קאמרינן כיון דחלץ לחדא שליחותא דצרה עבדא וכמאן דחלץ לתרויהו דמי, לקולא למיפק מאיסורא דאשת אח, אבל לענין אפסולי מכהונה למימר דכי קא אמרינן כי חלץ לחדא כמאן דחלץ לתרויהו דמי ותיתסר צרת חלוצה לכהונה דהוה ליה לחומרא לא אמרינן, דתנן היתה אחת כשירה ואחת פסולה כשהוא חולץ חולץ לפסולה וכשהוא מייבם מייבם לכשירה, ואמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם, דהיכא דנפול קמיה שתי צרות חדא חזיא לכהונה וחדא לא חזיא, אי קבעי למיחלץ, ליחלץ להא דלא חזיא לכהונה ולא ליחלץ לצרתה וניפסלה מכהונה, וממילא שמעינן מינה דצרת חלוצה שריא לכהונה. מדאוריתא מנלן דצרת חלוצה שריא לכהונה, דתניא (תו"כ אמור פ"א) גרושה (ויקרא כ"א, ז') אין לי אלא גרושה חלוצה מנין, דין הוא ומה גרושה שמותרת לחזור למגרש בישראל, פסולה מן הכהונה, חלוצה שאסורה לחזור לחולץ אינו דין שפסולה מן הכהונה, צרה תוכיח שאסורה לחזור לחולץ וכשירה לכהונה, הפרש, גרושה נעשה בה מעשה וחלוצה נעשה בה מעשה ואל תוכיח צרה שלא נעשה בה מעשה, ואם נפשך לומר, ואשה לרבות את החלוצה, יכול אף הצרה תהא פסולה מן הכהונה, ת"ל ואשה גרושה מאישה אשה שגירושיה מידי האיש ולא שגירושיה מידי אשה, כי פסל רחמנא לכהונה היכא דעבד גברא מעשה בגופה או דיהב לה גיטה או דחלצה ליה סנדל, אבל צרת חלוצה דגברא לא עבד בה מעשה, למימרא דכיון דאיתעבד בה מעשה בצרתה תיתסר היא משום צרתה דהוה ליה גירושיה מידי אשה משום דחלצה לה צרתה הוא דקבעית למיפסלה, כי האי גוונא לא פסל רחמנא לכהונה, וכן הלכה.
<h2>דף מט.</h2>
ולעניין ממזר פליגי רבי יהושע ורבי עקיבא ושמעון התימני רבי יהושע סבר מחייבי מיתות בית דין הוא דהוי ממזר אבל מחייבי כריתות לא וכל שכן מחייבי לאוין דלא הוי ממזר, ושמעון התימני סבר מחיבי מיתות בית דין ומחייבי כריתות הוי ממזר מחייבי לאוין לא, ורבי עקיבא סבר אפילו מחייבי לאוין, דתנן איזהו ממזר, כל שאר בשר שהוא בלא יבא דברי רבי עקיבא, שמעון התמני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו, ר' יהושע אומר כל שחייבין עליו מיתת בית דין. במאי פליגי רבי עקיבא סבר לה כרבי יהודה דאמר לא יגלה כנף אביו באנוסת אביו כתיב דהוה ליה לאו וסמיך ליה לא יבא ממזר, ומדכתב רחמנא לא יקח ולא יגלה וסמיך ליה לא יבא ממזר למימר דבין מחייבי כריתות ובין מחייבי לאוין הוי ממזר. איכא למאן דאמר (צ"ב.) כי משוי רבי עקיבא ממזר דווקא הוא דהוה ליה מחייבי לאוין דשאר, איכא דאמר גמר מינה נמי לשאר לאוין. ושמעון התימני סבר לה כרבנן דאמרי בשומרת יבם של אביו דהיינו דודתו, ומדכתב רחמנא חייבי מיתות בית דין וחייבי כריתות וסמיך להו לא יבא ממזר למימרא דמהני הוא דהוי ממזר. ור' יהושע אמר לך אי ס"ד כדקאמרי רבי עקיבא ושמעון התימני נכתוב רחמנא (דברים כ"ג, א') לא יגלה כנף אביו ולא בעי לא יקח ואנא אמינא מלא יגלה הוי ממזר מלא יקח דהוה ליה איסור סקילה לא כל שכן, אלא מדכתיב לא יקח למימרא דלא הוי ממזר אלא מחיבי מיתות, ולא יגלה כנף אביו אי כרבנן דאמרי בשומרת יבם של אביו, אף על גב דדודתו כתיבא גבי עריות לא צריך לפרושה הכא, האי דאיצטריך ליה לקרא למיהדר למיכתבה הכא לעבר עליה בשני לאוין, אי כרבי יהודה דאמר באנוסת אביו כתיב איצטריך ליה לקרא למימר אנוסת אביו, ולעולם כי סמיך לא יבא ממזר ללא יקח הוא דסמיך, אמר לך רבי יהושע סוף סוף למאי דקאמרי רבי עקיבא ושמעון התימני דכי סמיך לא יבא ממזר ללא יגלה הוא דסמיך, מי סמיך ליה בהדיא הא מיפסיק לא יבא פצוע דכא בין לא יגלה ללא יבא, אלא מאי אית לך למימר, כתב קרא כל דאית ליה למיכתב והדר כתב לא יבא למיסמכיה ללא יקח. ואף על גב דפליגי רבי יהושע ורבי עקיבא הלכה כשמעון התימני, ולא משום דקתני והלכה כדבריו, דאי מיהא ליכא למשמע מינה דהא אמור רבנן (נדה ז':) אין למידין הלכה מפי תלמוד, אלא משום דסתם לן תנא כשמעון התימני דתנן (קידושין ס"ו:) וכל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קידושין על אחרים הולד ממזר ואיזה זה זה הבא על אחת מכל עריות שבתורה, סתמא כשמעון התימני, אע"ג דמחלוקת ביבמות וסתמא בקידושין ואמור רבנן כי אמרינן מחלוקת ואחר כך סתם הני מילי היכא דאיכא מחלוקת וסתם תרויהו בחדא מסכתא אבל בתרתי מסכתא כיון דאין סדר למשנה איכא למימר דילמא סתם תנא ברישא והדר מחלוקת, שאני הכא דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא, ועוד בין לבית שמאי ובין לבית הלל הולד ממזר מחייבי כריתות, דתניא (י"ד.) א"ר אלעזר אעפ"י שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת.
האונס והמפתה על הנשואה חייב, כיצד, האונס אם אשתו אם אמה ואם אביה ובת אשתו ובת בתה ובת בנה בין בחיי אשתו ובין לאחר מיתת אשתו חייב עליה כרת, דכתיב (ויקרא י"ח, כ"ט) כי כל אשר יעשה וכו' אבל נשא אשה ואנס אחותה, בחיי אשתו הוא דחייב עליה כרת, אבל לאחר מיתת אשתו קאי באיסורא ולא מיחייב כרת, דכתיב (ויקרא י"ח, י"ח) עליה בחייה בחייה הוא דמחייב עלה כרת אבל לאחר מיתה לא.
ומנלן דהוי ממזר מכל הני עריות דאמרינן בין מחייבי כריתות בין מחייבי מיתות בית דין דכתיב (דברים כ"ג, א') לא יקח איש את אשת אביו וסמיך ליה לא יבא ממזר.
ונדה אע"ג דכתיב בה כרת, לעניין ממזר לא הוי ולד מינה ממזר, דתניא הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר.
<h2>דף נב.</h2>
עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת, דמאמר לא קני ביבמה דלא מיקניא אלא בביאה, דתניא (קידושין י"ד.) יכול יהא כסף ושטר גומרין בה כדרך שביאה גומרת בה, ת"ל (דברים כ"ה, ה') יבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. ומאמר ביבמה מדרבנן בעלמא הוא, דאמור רבנן (יבמות נ"ב.) מצות יבמה מקדש ואחר כך בועל, ולא מיפטרא בלא חליצה. (שם י"ח.) ולא תימא דווקא דעבד בה מאמר דאסרה לה לצרתה ליבומי ומיחלץ חלצה ולא מיבמה אבל לא עבד בה מאמר שריא צרתה ליבומה, אלא אע"ג דלא עבד בה מאמר צרתה חלצה ולא מייבמה, דכיון דקיימא לן יש זיקה הוה לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה, והאי דקתני עשה בה מאמר לאפוקי מבית שמאי דאמרי מאמר קונה קניין גמור ואיפטרא לה צרתה אפילו מחליצה, קמ"ל דלא כבית שמאי ובעיא חליצה וקתני אע"ג דעבד בה מאמר צריכה חליצה דלא כבית שמאי.
<h2>דף נג:</h2>
מנין לבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה שפסלה מן הכהונה, דתנן וכן הבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין פסל, ולא חלק בין ביאה לביאה, מאי לא חלק דקאמר, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון, פסלה מן הכהונה ומן התרומה.
<h2>דף נד:</h2>
אחות אביו, בין שהיא אחות אביו מאביו ולא מאמו בין שהיא אחות אביו מאמו ולא מאביו, וכן אחות אמו בין שהיא אחות אמו מאביה בין שהיא אחות אמו מאמה חייב עליהן, כגמרא דהבא על יבמתו ת"ל (ויקרא י"ח, י"ג) ערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב ובין מן האם, (שם) ערות אחות אמך לא תגלה בין מן האב ובין מן האם.
אחות אביו ואחות אמו מנלן דבין מן האב ובין מן האם מיחייב עלה, דתניא (ויקרא י"ח, י"ב) ערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב ובין מן האם וכו', ומסקנא ערות אחות אביך לא תגלה קרא יתירא הוא דהא כתיבן חדא זימנא, והאי דאיצטריך למיהדר מיתננהי למידרש בהו דאפילו מן האם ולא מן האב דחייב, והיינו דקאמרינן אידי דכוליה קרא לדרשא אתא כתב ביה נמי העראה דבהמה. וכן גבי אשת אחיו (נ"ה.) כתיב קרא יתירא (ויקרא כ', כ"א) ערות אחיו גלה לחייבו בין מן האב ובין מן האם, דתניא (שם י"ח, ט"ז) ערות אשת אחיך לא תגלה בין מן האם וכו', ומסקנא ערות אחיו גלה. אחות אשתו מנלן דבין מן האב ובין מן האם, דתנן א"ל מתה אשתו ונשא אחותה מאביה מתה ונשא את אחותה מאמה מתה ונשא את אחותה מאביה מתה ונשא את אחותה מאמה מותר בראשונה ובשלישית ובחמישית ופוטרות צרותיהן, ואסור בשנייה וברביעית ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה. ואם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה מותר בשנייה וברביעית ופוטרות צרותיהן ואסור בשלישית ובחמישית ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, ואסור בשלישית ובחמישית, שלישית דהויא לה אחות שנייה מאמה, חמישית דהויא לה אחות רביעית מאמה, אלמא אפילו מן האם ולא מן האב ומן האב ולא מן האם אסיר. מדאוריתא מנלן, (נ"ה.) דגמרינן לה מאשת אחיו מה אשת אחיו איסורה על ידי קידושין עד דמקדיש לה אחיו ולא מיחייב הוא כרת עלה אף אחות אשתו שאיסורה על ידי קידושין עד דמקדיש אחותה לא קאי עלה בכרת, ומה אשת אחיו אחיו קרובי עצמו אף אחות אשתו אשתו קרובי עצמו, לאפוקי אשת אחי אביו דליכא למיגמר מינה דהיא נמי אסירה על ידי קידושין עד דמקדיש לה אחי אביו לא הויא דודתו, כיון דאיסורא מחמת קורבא דאביו ולא מחמת קורבא דנפשיה לא גמרינן מינה.
אבל אשת אחי אביו אין חייב עליה כרת אלא אם כן היתה אשת אחי אביו מאביו, דכתיב (ויקרא כ', כ') ערות דודו גלה וכתיב (שם כ"ה, מ"ט) או דודו או בן דודו וגו' מה התם דוקא מן האב ולא מן האם, דמשפחת אב קרויה משפחה משפחת אם לא שמה משפחה, הכא נמי מן האב ולא מן האם, אבל מן האם ולא מן האב שנייה דרבנן היא ולית בה כרת.
ודודתו מנלן דלא מיחייב כרת אלא על אשת אחי אביו מאביו, דקתני תנא מה דודתו מן האב ולא מן האם, מנליה לתנא הא, אמר רבה גמר לה מגזירה שוה כתיב הכא ערות דודו וכתיב התם (ויקרא כ"ה, מ"ט) או דודו מה התם מן האב ולא מן האם דכתיב (שם) או משאר בשרו ממשפחתו ולא אשכחן דאיקראי משפחה אלא משפחת אב דכתיב (במדבר א', ב') למשפחתם לבית אבותם אף דודו דהכא מן האב ולא מן האם. ואשת אחי האב מן האם דקאמרינן דשריא מדאוריתא אסירא מדרבנן דשניה היא, דתניא מה הן שניות וחדא מיניהו אשת אחי האב מן האם.
<h2>דף נה.</h2>
וכן אחות אשתו בין אחותה מאביה בין אחותה מאמה חייב עליה כרת דגמרה מאשת אחיו דכתיב בה (ויקרא כ', כ"א) ערות אחיו גלה וגמרה אחות אשה מינה, דהא קרובי עצמו הוא ותרויהו איסוריהו על ידי קידושין. אשת אחיו כל ששמה אשת אחיו, חוץ מאשת אחיו מאביו שאין לו בנים והוא שהיו בעולם אחד, אבל אשת אחיו מאביו שיש לו בנים ואי נמי אין לו בנים ולא היו הוא ואחיו בעולם אחד, ואשת אחיו מאמו בין יש לו בנים ובין אין לו בנים חייב עליהן, דהא לאו בנות ייבום נינהו.
ארבעה קראי הוו (ויקרא י"ח, ט"ז) ערות אשת אחיך לא תגלה באשת אח מן האב ומן האם (נ"ה.) (ויקרא שם) ערות אחיך הוא לחייבו על אשת אחיו מן האם, (שם כ', כ"א) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא לחייבו על אשת אח שאין לה בנים ממנו בחיי בעלה ואף על גב דמשתריא ליה, (שם) ערות אחיו גלה לחייבו על אשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה.
<h2>דף סא.</h2>
והיכא דאזל על חדא מעריות דאמרינן משוינן לה זונה ומיפסלה מן הכהונה דכתיב (ויקרא כ"א, ז') אשה זונה וחללה לא יקחו ותניא וחכמים אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, מאי ניהו בעילת זנות דאי בעיל לאחת מחייבי כריתות אינמי לחד מן הלין דקתני (ס"ח.) כבן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ממזר וחלל ונתין שבאו על כהנת לויה ובת ישראל פסלוה מן הכהונה, (ס"א:) לאפוקי מדרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה.
איילונית לרבי יהודה הוא דהויא זונה, לרבנן לא הויא זונה, והילכתא כרבנן. (י"א.) ושוטה נמי שבא עליה בעלה בדרך לרבי מתיא בן חרש (פ"ה:) הוא דהויא זונה.
<h2>דף סח.</h2>
כל שהוא בלא יבא הולד פסול ופוסל ואילו הן עמוני ומואבי מצרי ואדומי עבד וממזר כותי נתין חלל, ביאת חלל כשרה אף על פי שהוא בלא יבא אין אביו בלא יבא.
<h2>דף עח:</h2>
ומנלן דממזר אסיר למיעל בקהלא דישראל אבא וברא ובר ברא עד עולם לא שנא ממזר זכר ולא שנא ממזרת נקבה, דתנן ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות, מדאוריתא מנלן, (ע"ו:) דכתיב (דברים כ"ג, ג') ממזר, אי הוה כתיב ממזיר ביו"ד הוה איכא למימר ממזר זכר הוא דאסר רחמנא אבל נקבות לא השתא דכתיב ממזר משמע כל שום ממזר בין זכר ובין נקבה. איסורן איסור עולם מדאוריתא מנלן, מכדי ממזר דור עשירי כתיב ביה אימא עד עשרה דרי הוא דאסיר ממזר מכאן והילך שרי, לא סלקא דעתך, דגמרינן דור עשירי דור עשירי מעמוני ומואבי מה עמוני ומואבי איסורן איסור עולם דכתיב בהו בהדיא (שם ד') עד עולם אף ממזרין איסורן איסור עולם.
<h2>דף פה.</h2>
תנו רבנן (תוספתא פ"ב) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין יש לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות ויש לו בה קידושין וצריכה הימנו גט והיא פסולה והוולד פסול וכופין אותו להוציא, ושניות מדברי סופרים אין להם כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות ויש לו קידושין בה וצריכה ממנו גט והיא כשירה ובניה כשירים וכופין אותו להוציא. אמר רבי שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה, מפני שהוא כשר והיא פסולה וכל שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו כתובה, ומפני מה אמרו שניות מדברי סופרים אין להם כתובה, מפני שהוא כשר והיא כשירה וכל שהוא כשר והיא כשירה קנסו אותה כתובה, רבי אומר הללו דברי תורה ודברי תורה אין צריכין חיזוק הללו דברי סופרים ודברי סופרים צריכין חיזוק, דבר אחר, זה הוא מרגילה לעבירה וזו היא מרגילתו לעבירה.
<h2>דף פז:</h2>
[פסק] אשת איש דאנסבוה בי דינא בלא גיטא, כיון דבי דינא אנסבוה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות לא על זה ולא על זה, דתניא (צ"ד:) כל עריות שאמרו אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש שנשאת על פי בית דין, ואינה אשתו לכל דבר ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואינו זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה ואין מטמא לה ואינה צריכה הימנו גט והיא פסולה והוולד ממזר.
<h2>דף צד:</h2>
והיכא דעבר ונסיב מן עריות דכתיבן באוריתא מפקינן לה מיניה בלא גט והוולד ממזר ואין לה כתובה, ואם עבר ונסיב מן שניות דרבנן מפקינן לה מיניה בלא גט והולד כשר הוא והיא אין לה כתובה. תניא כל עריות שאמרו אין צריכות הימנו גט חוץ מאשת איש ושנשאת על פי בית דין.
לאחר מיתת אוסר כבחיי אוסר, (סנהדרין נ"ד.) דכתיב באשת אב (ויקרא כ', י"א) ערות אביו גלה קרא יתירא לחייבו סקילה לאחר מיתת אביו, ואיתקוש כולהי עריות להדדי כרבי יונה. ואף על גב דגבי חמותו (יבמות צ"ד:) פליג רבי עקיבא דאמר חמותו לאחר מיתת אשתו לית בה שריפה דתניא (ויקרא כ', י"ד) באש ישרפו אותו ואתהן אותו ואת אחת מהן דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר אותו ואת שתיהן, ואמר רבה בין רבי ישמעאל ובין רבי עקיבא תרויהו סבירא להו דאם חמותו מדרשא הוא דאתיא, ולא כתיבא בהדיא אלא חמותו ותו לא, ובחמותו לאחר מיתה פליגי, דרבי ישמעאל סבר ואתהן חדא משמע שכן בלשון יווני קורין לאחת הן, וחמותו אפילו לאחר מיתת אשתו בשריפה, ורבי עקיבא סבר אתהן תרתי משמע והכי קאמר בזמן שאשתו וחמותו שתיהן קיימות דאיכא אותו ואתהן חמותו בשריפה אבל בא על חמותו לאחר מיתת אשתו דהוה ליה אותו ואותה לא מיחייב עלה שריפה, אבל לעניין כרת מודה רבי עקיבא דכי מיעטה קרא משריפה כרת דידה כי דקיימא קיימא.
<h2>דף צה.</h2>
הבא על חמותו בחיי אשתו בשריפה ואף על פי כן לא פסל את אשתו, וכן הבא על אחות אשתו אף על פי שהוא בכרת לא פסל את אשתו, דתניא אמר רבי יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בבא על חמותו שפסל את אשתו, על מה נחלקו, בבא על אחות אשתו שבית שמאי אומרים פסל ובית הלל אומרים לא פסל. (צ"ד:) הבא על חמותו לאחר מיתת אשתו לרבי ישמעאל בשריפה, לרבי עקיבא איסורא איכא שריפה ליכא. ולענין הלכה ליתה לדרבי יהודה דאמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה. ההוא דעבד איסורא מחמתיה, נגדיה רב יהודה וא"ל אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה אסרתה עלך איסור עולם.
ולעניין איתסורי איתתיה עילוי היכא דעבד איסורא מחדא מקרובות אשתו כי האי גונא דקאמרינן, אף על גב דקאי עלה בכרת איתתיה לא מיתסרא עליה, דתניא א"ר יהודה לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בבא על חמותו שפסל את אשתו על מה נחלקו בבא על אחות אשתו שבית שמאי אומרים פסל ובית הלל אומרים לא פסל, א"ר יוסי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בבא על חמותו שלא פסל את אשתו על מה נחלקו בבא על אחות אשתו שבית שמאי אומרים פסל ובית הילל אומרים לא פסל. א"ר זריקא א"ר אמי א"ר שמעון בן לקיש מאי טעמא דרבי יהודה, דכתיב (ויקרא כ', י"ד) באש ישרפו אותו ואתהן בשלמא חמותו בשריפה אשתו למה לי בשריפה, אם אינו עניין לשריפה תניהו עניין לאיסורא דאסר לה עליה מיסר, ורבי יוסי, אתהן כי דבענן מימר לקמן לרבי ישמעאל כי דאית ליה ולרבי עקיבא כי דאית ליה. ואמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה. ההוא דעבד איסורא מן חמתיה נגדיה רב יהודה א"ל אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה אסרתה עלך איסורא דלעולם. אחותו ואחות אביו ואחות אמו ואחות אשתו אשת אחיו ואשת אחי אביו בכרת לחודה. אחותו כתיב בה כרת לחודה, אידך כולהו בהדי עריות כדאמרינן.
אנס אשה מותר לישא בתה ואפילו בחיי אמה דאוריתא, אבל מדרבנן בחיי אמה אסור לאחר מיתתה מותר.
<h2>דף צז.</h2>
נושאין על האנוסה ועל המפותה, כיצד, נושא אדם אם אנוסתו ואם אמה דאנוסתו ואם אביה דאנוסתו ובת אנוסתו ובת בתה דאנוסתו ובת בנה דאנוסתו ואחות אנוסתו לאחר המיתה, דתנו רבנן אנס אשה מותר לישא בתה וכן בת בתה ובת בנה וכן לישא אמה וכן אם אמה ואמה ואחותה, אבל בחיי אנוסתו אסור, דתניא הנטען מן האשה אסור באמה בבתה ובאחותה וכן אם אמה ואם אביה וכן בת בתה ובת בנה.
אשת אביו דחייב עליה סקילה דוקא נשואת אביו דנסבה בקידושי אינמי דקדשה קידושי דקניא (בהויא) [בהויה] ואע"ג דלא נסבה, אבל אנס אביו אשה לרבנן שרי ליה למינסבה לכתחילה, כדתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו. לרבי יהודה דאמר (דברים כ"ג, א') לא יגלה כנף אביו באנוסת אביו כתיב אית בה איסור לאו, אבל סקילה לא, דר' יהודה לא קא שרי למינסבה דתנן רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו, והלכה כרבנן.
נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, כיצד, ראובן אנס אשה ועמד בנו ונשאה, אם נשאה לאחר מיתת אביו מותר, בחיי אביו אסור, דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה מה להלן לאחר מיתת אנוסתו מותר בחיי אנוסתו אסור אף כאן לאחר מיתת אביו מותר בחיי אביו אסור. נושא אדם אנוסת בנו ומפותת בנו, כיצד, בנו של ראובן אנס אשה ועמד אביו ונשאה, אם נשאה לאחר מיתת בנו מותר, בחיי בנו אסור, דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה מה להלן אחר מיתת אנוסתו מותר בחיי אנוסתו אסור אף כאן אחר מיתת בנו מותר בחיי בנו אסור. ר' יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו, מאי טעמא, דכתיב (דברים כ"ג, א') לא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה ואפילו לאחר מיתת אביו לא יגלה, וליתה לדרבי יהודה. ורבנן, לא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, אלמא שומרת יבם שהיא ראויה לאביו לא יגלה, ואם בא עליה בחיי אביו חייב עליה משום שומרת יבם של אביו משום אשת אחי אביו ומשום יבמה לשוק, אבל בא עליה לאחר מיתת אביו אינו חייב עליה אלא משום שומרת יבם של אביו ומשום אשת אחי אביו אבל משום יבמה לשוק לא, מאי טעמא בחיי אביו הוא דמיקריא יבמה אבל לאחר מיתה לא.
וכי קא אמרינן דשני בין נישואין לאונסין, היכא דאנס ברישא, דאמרינן כיון דלית ליה אישות בגוה כמאן דליתה דמי ומותר בבת בתה, אבל נסיב איתתא ובתר דנסיב אנס חדא מקרובות אשתו מחייב עלה, דתנן האונס והמפתה על הנשואה חייב, דכיון דנסיב ליה איתתא איתסר ליה בקרובותיה איסור כרת ואי אזיל על חדא מנייהו מיחייב, ומשום הכין אמור רבנן הנטען מן האשה אסור באמה בבתה באחותה כמה דאיתה לדידה בחיי, דכיון דחשיד מינה דילמא הדר אזיל עילוה בתר דנסיב אחת מקרובותיה והוה ליה מפתה על הנשואה.
ומנלן דכמה דאיתה לאנוסתו בחיי אסיר בקרובותיה מדרבנן אבל לאחר מיתתה שרי ואפילו מדרבנן, דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה ותניא בבריתא אנס אשה מותר לישא בתה, ורמינן עלה הנטען מן האשה אסור באמה ובתה ובאחותה, ומשנינן כי קתני אסור מחיים דידה ומדרבנן אבל מדאוריתא שרי בקרובתיה כדאמרן, וכי קתני נושאין לכתחילה ואפילו מדרבנן לאחר מיתה.
וכי קאמרינן דלא שנא בתו ובת בתו ובת בנו ולא שנא בת אשתו ובת בנה ובת בתה כי הדדי נינהו דמשמע קרא בת דאית לה לאשתו מיניה או מגברא אחרינא, הני מילי לעניין נשואין היכא דנסיב אשה מנסב, אבל לעניין אונסין היכא דאנס אשה כל זרעא דהוי ליה לדידיה מינה זרעיה הוא ומיחייב עליה, אבל בתה ובת בתה ובת בנה מגברא אחרינא ואמה ואם אמה ואם אביה כיון דלית ליה אישות בגוה נוכריתא בעלמא היא ומותר בקרובותיה מדאוריתא, ומדרבנן אמור רבנן כמה דאיתה בחיי אסור בקרובותיה, אבל ודאי לאחר מיתת אנוסתו שרי בקרובותיה לכתחילה, מנלן, דכי כתיב (ויקרא י"ח, י"ז) ערות אשה ובתה בנשואין הוא דכתיב כתב קרא אחרינא (שם י') ערות בת בנך או בת בתך וגו' ורמינן קראי אהדדי, כתיב ערות בת בנך וגו' דוקא זרעך דידך הוא דלא תגלה אבל אית לה לאיתתיה זרעא מגברא אחרינא לא אסיר עילויה וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה דאפילו מגברא אחרינא, ומפרש רבא כי כתיב אשה ובתה בנשואין וכי כתיב ערות בת בנך באונסין, וקא מזהר ליה רחמנא לדידיה, וכל זרעא דאית ליה מן כל היכא דאית ליה בין מאנוסה ובין מחייבי כריתות דלית ליה אישות בגויהו זרעיה הוא ומחייב עליה, אבל זרעא דאנוסה מגברא אחרינא לא אסיר ליה.
לא יקח איש את אשת אביו היינו אשת אביו ממש, בולא יגלה כנף אביו פליגי רבי יהודה ורבנן רבי יהודה אומר לא יגלה כנף אביו באנוסת אביו כתיב, ורבנן סברי אנוסת אביו שריא וכי כתיב לא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו דהיינו דודתו, כדתנן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ורבי יהודה אוסר באנוסת אביו, ואמר רב גידל אמר רב מאי טעמא דרבי יהודה, דכתיב לא יקח איש את אשת אביו וגו' כנף שראה אביו לא יגלה, וממאי דבאנוסה כתיב דכתיב למעלה מן הענין (דברים כ"ב, כ"ט) ונתן האיש השכב עמה וכו', ורבנן, אי הוה סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה מיבעי ליה לכדרב ענן אמר שמואל דאמר בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר ומאי כנף אביו כנף הראוי לאביו לא יגלה, ותיפוק ליה משום דודתו, לעבור עליה בשני לאוין, ותיפוק ליה משום התרת יבמה לשוק, לעבור עליה בשלשה לאוין, ואיבעית אימא כי כתיב לא יגלה לאחר מיתת אביו דמשום יבמה לשוק ליכא ולית בה אלא תרי לאוי.
ומנלן דאנוסת אביו דלאו אמו היא ואנוסת בנו שריין לכתחילה, אנוסת אביו כדאמרינן פלוגתא דרבי יהודה ורבנן דרבי יהודה סבר אנוסת אביו דלאו אמו כי מעטיה קרא מסקילה וכרת הוא דמעטה אבל לאו אית בה דפרט בה קרא (דברים כ"ג, א') לא יגלה כנף אביו, ורבנן ההוא בשומרת יבם של אביו כתיב אבל אנוסת אביו שריא, והלכתא כרבנן, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד שמעון התימני (מ"ט.) כרבנן סבירא ליה דמוקים ליה ללא יגלה כנף אביו בשומרת יבם של אביו, וכל שכן אנוסת בנו דשריא, דבהא אפילו רבי יהודה שרי דקתני רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ומפותת אביו אבל באנוסת בנו ומפותת בנו לא פליג. מדאוריתא מנלן דלא מיחייב אלא על אשת אביו נשואת אביו ועל כלתו נשואת בנו, דכתיב אשת אביך וכתיב אשת בנך לאפוקי אנוסה דלית ליה אישות בגוה, דאמו אנוסת אביו אף על גב דהויא לה אמו, אי לאו דאשכחן לה קראי אחריני דאית בה עונש ואזהרה כי דאמרינן, אי לאו הכי, מאשת אביו לא הוה איפשר לחיוביה אע"ג דאמו היא, דאמו אנוסת אביו לאו אשת אביו היא.
<h2>דף קיב:</h2>
כיצד מוציא ברמיזה ונותן לה גט, פקחת לפקח ולו אח פקח, פקחת לחרש ולו אח פקח, או חולץ או מייבם. פקחת לפקח ולו אח חרש, כונס ואינו מוציא לעולם. פקחת לחרש ויש לו אח חרש, חרשת לפקח ויש לו אח פקח, חרשת לפקח ויש לו אח חרש, חרשת לחרש ויש לו אח פיקח, חרשת לחרש ולו אח חרש, כונס, ואם רצה לקיים יקיים, ואם רצה להוציא יוציא. ושני אחים חרשים נשואים שתי אחיות פקחות או שתי אחיות חרשות או שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים חרשים או לשני אחים אחד פקח ואחד חרש, או שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשואים שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת, חרשת לפקח ופקחת לחרש אין כאן לא חליצה ולא ייבום, אלא אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה, ואם היו נכריות יכניסו, ואם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יוציא. חרש שנשא פקחת פקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים, כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. פקח שנשא פקחת ונתחרשה, רצה יוציא רצה יקיים, נשתטה לא יוציא, נתחרש הוא או נשטה לא יוציא עולמית.
שני אחים חרשים נשואין שתי אחיות פקחות או שתי אחיות חרשות או שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת, או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים פקחים או לשני אחים חרשים או לשני אחים אחד פקח ואחד חרש, הרי אילו פטורות מן החליצה ומן הייבום, ואם היו נכריות יכניסו ואם רצו להוציא יוציאו. שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשואים שתי אחיות פקחות, מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת, תצא משום אחות אשה. מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת, מוציא אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם, (קי"ד:) אמאי מוציא אשתו בגט תיתיב גביה, גזירה משום איסור דידיה. שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשואין שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת, מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות אשה. מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת, מוציא אשתו בגט, (שם) הא לאו איסור דידיה איכא ולאו איסור דידה איכא, אמר רב שמעיה גזירה משום יבמה לשוק. שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשואין שתי נכריות פקחות, מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת, או חולץ או מייבם, מת [פקח] בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת, או כונס ואינו מוציא לעולם. שני אחים פקחים נשואין שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת, כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת, או חולץ או מייבם. שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשאו שתי נשים נכריות אחת פקחת ואחת חרשת, מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת, כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת, כונס ואינו מוציא לעולם. הני כולהי הילכאתא פסיקאתא נינהו. א"ו חול"ץ כונ"ס א"ו חול"ץ כונ"ס פק"ח פקחי"ם פק"ח לאחיו"ת פק"ח פקחי"ם פק"ח לנכריו"ת סימ"ן.
<h2>דף קיג:</h2>
אמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה יוציא והאיש שנתחרש אינו מוציא, אמרו לו אין דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אין מוציא אלא לרצונו. העיד רבי יוחנן בן גודגדה על חרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט, אמרו לו אף זו כיוצא בה. אמר רבי יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפקחת בעל כרחה דהא יודעת לשמור גיטה, ומה טעם אמרו אינה מתגרשת, כיון שיודעת לשמר גיטה ואינה יודעת לשמר עצמה לא תתגרש שמא ינהגו בה מנהג הפקר.
